אנחנו, תלמידי תיכון, שעוד לא חזרו ללמידה פרונטלית, סובלים יום יום מול הזום והכיתה המקוונת משעה 7:45 בבוקר עד רבע לשש בערב, והגיע הזמן להגיד שנמאס. כשלומדים בכיתה, מול המורה, אנחנו הרבה יותר מרוכזים, עירניים, קשובים ומכווני למידה.
אבל כשלומדים באופן מקוון, כשהמיטה ממש שני צעדים מהמחשב, קצת קשה לעצור את עצמנו מלחזור לישון.
הבעיה שאנחנו באים להציג היא השעות הלא הגיוניות בהן אנחנו לומדים. זה בלתי אפשרי להישאר מרוכזים ובאופן כללי, ללמוד בצורה אפקטיבית ובאמת להבין את החומר הנלמד, במהלך כל יום הלימודים, במיוחד שמספר שעות השינה הממוצע של רוב תלמידי התיכון בארץ עומד על 4 שעות, למרות שכמות השעות המומלצת לגילנו היא 8.
כמובן שיקומו המתחכמים ויגידו- אז לכו לישון מוקדם יותר. אבל אנחנו לא יכולים. ברגע שמסיימים את יום הלימודים, אנחנו ניגשים לסיים ולבצע את המשימות שנתנו לנו, ולרובנו יש עיסוקים מחוץ לחיי הלימודים כמו לדוגמה- צופים.
אחרי שמסיימים את המשימות, ועד שסיימנו לדבר עם חברים, או אפילו להיות קצת זמן עם המשפחה, אולי לאכול בפעם הראשונה מאז שהתחיל היום, ואז נשאר לנו טיפה זמן לעצמנו, השעה היא כבר 23:00.
וההפסקות שנותנים לנו, לפחות בבית הספר שלי, הן 30 דקות. זמן מכובד, אך לא מכובד מספיק. אתן לכם דוגמה מה אני מספיקה לעשות בחצי שעה. ללכת לשירותים, לשטוף פנים, לנוח (אבל כמובן שרק לכמה שניות) לנסות להכין לעצמי ארוחה מזינה שתשאיר אותי עירנית, אבל רק לנסות. כי אין שום מצב שאני אספיק. בדרך כלל, אני לא אוכלת עד שנגמר היום, בעיקר בגלל שאין לי זמן.
"בתקופת ההסגר, בחודשים מרץ-אפריל (שמכונים בער"ן קורונה א'), הגיע מספר הפניות לשיא של 1,400 ביום. בחודשים מאי-יוני (קורונה ב'), ירד מספר הפניות היומי ל-1,000, אך הוא עדיין היה גבוה פי-שניים ממספר הפניות בימי שגרה, לפני פרוץ המגפה.הנתון המדאיג ביותר הוא עלייה של 25% בשיחות עם תוכן אובדני בתקופת קורונה ב', לעומת תקופת קורונה א"(אירה טולצ'ין אימרגליק, אתר זמן ישראל)
אחת הסיבות העיקריות לנתונים אלו, היא חוסר הלמידה מרחוק. אנחנו קורסים תחת הלחץ הכבד שמפעילים עלינו. כל שבוע יש מבחן או אפילו שניים או שלושה, על חומר שלמדנו, כמובן, בכיתה המקוונת וכמו שצויין כבר- לא הדרך הכי אפקטיבית ללמידה.
אנחנו יושבים מול המסך כל כך הרבה זמן, חצי מהיום, הראש מתחיל לכאוב, העיניים שורפות, הגב מתחיל לכאוב וכמובן, שמתחילים לאבד ריכוז. ועכשיו נחזור לנושא העיקרי שבשבילו נוצרה עצומה זו. שעות האפס ומערכת השעות הלא הגיונית של תלמידי תיכון ותלמידים בכללי. אין ולא בדל היגיון בכמות השעות המוגזמת בה אנחנו, תלמידים בני סך הכל 15-18, שחווים את תהליך הלמידה מרחוק בפעם הראשונה בחיינו, שלא רגילים לשבת מול מחשב ולבהות במסך כל כך הרבה זמן ביום, אך זה לא חדש רק אצלנו. זה חדש לכולנו. ואנחנו צריכים לעשות את כל המאמצים כדי להפוך את התקופה הזאת לפחות משוגעת ממה שהיא עכשיו. אז מה שאנחנו באמת מבקשים, זה התחשבות.