אנו, אזרחים מודאגים, קוראים לממשלת ישראל לנקוט בפעולה מיידית, מוסרית ומערכתית לשיפור תנאי החיים של ניצולי השואה החיים בקרבנו.
למעלה מ-80 שנה אחרי הזוועות שעברו, ניצולי השואה בישראל עדיין נאבקים בבדידות, בעוני, בבעיות נגישות, ובמצוקה נפשית ופיזית קשה. רבים מהם חיים ללא מענה לצרכים הבסיסיים ביותר — מזון חם, טיפול רפואי נאות, קצבה שמאפשרת קיום בכבוד, וסיוע נפשי.
למרות ההצהרות, המדינה ממשיכה להפגין קיפוח והזנחה כלפי אוכלוסייה זו:
שליש מניצולי השואה בישראל חיים מתחת לקו העוני.
רבים מהם סובלים מבדידות קיצונית ומבעיות נפשיות, אך אינם זוכים לליווי ותמיכה מתאימים.
קצבאותיהם נמוכות עד בלתי מספיקות, ורבים מהם נדרשים לעבור תהליכים בירוקרטיים מתישים לקבלת סיוע.
עדיין מתקיימת אפליה בין "מעגלים" שונים של ניצולים – על פי מועד עלייתם או אזור מגוריהם בשואה.
העברת תקציבים מתבצעת באיטיות ובחוסר אפקטיביות, ולעיתים אף מנותבת לגופים חסרי סמכות מספקת לטיפול יסודי בבעיה.
The solution
אנו דורשים:
הקמת ועדה פרלמנטרית ייעודית לרווחת ניצולי השואה – גוף בעל סמכות ומשאבים שיפעל בתיאום ובפיקוח לאורך כל השנה.
העלאה אוטומטית של קצבת הנכות לניצולי שואה ל-50% לפחות – ללא צורך בהליך בירוקרטי מיותר.
הגדלה והנגשה של שירותים חיוניים: הסעות למרכזים רפואיים וחברתיים, ביקורי בית סדירים, אספקת מזון חם וסיוע נפשי.
סיום האפליה בין "מעגלים" של ניצולים – כל ניצול שואה זכאי ליחס שוויוני, ללא הבדל של זמן עלייה או מקום מגורים בזמן המלחמה.
החזרת ניצולי השואה למרכז סדר היום הציבורי – לא רק ביום הזיכרון.
כל יום שעובר – הוא החמצה.
מדינת ישראל נבנתה גם בזכותם של אותם גברים ונשים ששרדו את הגיהנום. אין לנו את הלוקסוס להפקיר אותם לעוני ולשכחה. זוהי חובתנו המוסרית, הלאומית והאנושית.
חתמו עכשיו – ויחד נדרוש מהמדינה לעשות את הדבר הנכון. לפני שיהיה מאוחר מדי.